אובדי אדמה - כתבתה של אריאלה רינגל הופמן, במוסף לשבת "ידיעות אחרונות"

המוסף לשבת 16.11.2017

אובדי אדמה

https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5043867,00.html

מאות חקלאים מ–60 יישובים ברחבי הארץ נדרשים לעקור מטעים, לייבש שדות, לנטוש חממות ולהחזיר את הקרקע למדינה - הכל בהליך מזורז בלי אפשרות ערעור המטרה היא לפתור את משבר הדיור, אלא שבינתיים במרבית המקרים לא הונח אפילו בלוק אחד באלפי הדונמים שפונו עכשיו מבקש שר האוצר להאריך את הוראת השעה בעניין, אבל האיכרים מסרבים להיכנע: "אם כחלון חושב שהחקלאים הם קבוצה של טמבלים שלא יודעים לנהל מלחמה, הוא טועה"

אריאלה רינגל הופמן | צילום: אלעד גרשגורן

בקיץ 2013 קרסו המפחמות שבצפון השטחים. משאיות עמוסות גזעים חצו את הקו הירוק בזו אחר זו ופרקו את הסחורה בחצרות המתקנים לייצור פחמים, עד שבעלי המקום אמרו שהם מסרבים לקבל את העצים. מה לעשות, הם משכו בכתפיהם, אבוקדו לא נשרף טוב.

כמה שבועות קודם לכן, בהוראה של רשות מקרקעי ישראל, עלו הבולדוזרים על מטע האבוקדו של קיבוץ אדמית – 700 דונם, 32 אלף עצים, כ־1,500 טון של פרי שהיה מיועד ליצוא. הקרקע שייכת למדינת ישראל, הזכירו ברשות לחברי הקיבוץ, אמרו שהעיר שלומי נחנקת, שאין לה לאן לגדול, שהפינוי חייב להיות מיידי. חברי הקיבוץ ביקשו ארכה לקטוף את הפרי. ברשות סירבו, איימו בקנסות. וכך, כלים כבדים שהקיבוץ גייס עבדו מסביב לשעון, עקרו את
עצי הענק, חשפו את השורשים, והשטח כולו, בין בית העלמין של שלומי לכביש הצפון, נראה כמו בית מטבחיים.

נכון להיום, ארבע שנים אחרי, רק רבע מהשטח עבר פיתוח ראשוני, היתר הם קוץ ודרדר, ועדיין לא הונח ולו בלוק אחד של בנייה. מה שנשאר זה רק הסיפור. סיפור של חקלאים מעשרות יישובים ברחבי הארץ, שמצאו עצמם נדרשים לעקור מטעים, לייבש שדות, לנטוש חממות – מאות אלפי דונמים של קרקע מניבה – כדי להשיבם למדינה לצורך הרחבת ערים במסגרת ההליך המזורז שאמור לפתור את משבר הדיור.

מקרה אדמית היה הביצוע הראשון של ההליך שהפך לחוק, להוראת שעה ולוועדת תכנון מיוחדת – "הוועדה למתחמים מועדפים לדיור", ותמ"ל – שנועדה להאיץ את קצב אישור תוכניות הבנייה למגורים. ועדה שאין בה שיתוף של החקלאים ואין עליה אפשרות עירור, ושביותר מדי מהמקרים לא הוסיפה אפילו דירה אחת בשטח.

הוראת השעה שמכוחה הוקמה הוועדה תקפה לארבע שנים, אבל החוק מאפשר לשר האוצר להאריך אותה. מכיוון שתאריך התפוגה של החוק יחול כבר באוגוסט הקרוב, פנו מספר ראשי ערים לשר כחלון בבקשה שלא לפגוע בפעילותה מכיוון ש"הוועדה מקצרת באופן דרמטי את לוחות הזמנים". למרות שפנייה זו מנוגדת לעמדתם של גורמים רבים, כמו מרכז השלטון המקומי, ארגונים ירוקים וחברתיים, וכן בניגוד לעתירות משפטיות רבות שהועלו נגד התוכניות המואצות בוותמ"ל – צפוי שר האוצר להאריך את פעילותה.

מדובר בחוק שנוי במחלוקת. אפילו המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד ארז קמיניץ, שכחלון זקוק לתמיכתו בהארכת הוראת השעה, אמר לאחרונה בישיבה של ועדת הפנים כי "ותמ"ל הוא מכשיר מאוד־מאוד דורסני ואנחנו צריכים להיות זהירים בהפעלתו".



"אם כחלון חשב שהתוכניות בוותמ"ל הולכות להיות סיפור הצלחה נוסח מהפכת הסלולר", אומר מתכנן ותיק, "הוא עתיד לגלות שטעה. ואם הוא חשב שזה יעבור בשקט, הוא שוב טעה. אמנם במדינת ישראל חקלאות לא מעניינת איש, וכל עוד מייבאים עגבניות מטורקיה הכל טוב, ונכון שהחקלאים הם קבוצה קטנה, שכבר שנים אין לה לובי של ממש בכנסת – אבל בניגוד להערכותיו של כחלון, זו לא קבוצה של טמבלים שקמים בבוקר לעבודה ולא יודעים לנהל מלחמה".

מצוקת דיור? 58 דונם למסחר

שמש של סוף קיץ, תחת ענני חורף מתקרב, צובעת באור צהוב ורך את העיר אופקים ואת השטחים שמסביב לה. בשדות – אלפי דונמים שמעבדים תושבי המושבים בית יתיר, כרמל ומעון – עולים ניצנים ראשונים של תפוחי אדמה וגזר, גידולי החורף. אורי זילברמן מיתיר, 30 שנה חקלאי, אומר שאין מראה יפה מזה, אבל הוא גם יודע כמה מהר יכולים הבולדוזרים לעלות על השטח ולהפוך אותו לשדה בור, לאבק.

"אנחנו כבר בשיא העונה החורפית", אומר יצחק קדמון ממעון, שיחד עם זילברמן עושה לנו סיור מודרך באדמות שלושת היישובים. הוא בן 31, נשוי, אבא לארבעה, דור רביעי של חקלאים, אחראי על 2,200 דונם של גידול בוטנים ליצוא. אם תצא לפועל התוכנית לבנייה מואצת של יחידות דיור שמקדם שר האוצר, 9,000 הדונמים שהם מעבדים שם, "אסם התבואה של מדינת ישראל", בניסוח מסמך רשמי של משרד החקלאות, ייראו כמו מה שהיה פעם מטע האבוקדו של אדמית.

התוכנית הזו להעברת אלפי הדונמים של אדמה חקלאית לטובת בנייה באופקים, נולדה בוותמ"ל. כבר כשאושר בכנסת באוגוסט 2014, נתקל חוק הוותמ"ל בביקורת נוקבת של ארגוני המתכננים בארץ, של הגופים הירוקים, של אנשי מקצוע מהאקדמיה ושל חלק מחברי הכנסת, כולל מהקואליציה. אלה טענו כי מדובר בחוק דורסני, דרקוני, לא דמוקרטי, שמחייב את החקלאים לפנות את השטחים המעובדים בהתראות קצרות – אבל לא מחייב את הקבלנים לבנות בשטחים שהושבו למדינה, אלא רק להתחיל את עבודות הפיתוח תוך ארבע שנים. כלומר, די במחפרון אחד על אלפי דונמים כדי להוכיח עשייה.

בשלוש השנים מאז הוקמה הוועדה קודמו במסגרת ותמ"ל 84 תוכניות. מנתוני החברה להגנת הטבע עולה כי 24 מהן אושרו. 66 תוכניות כבר נידונו במסגרת "השולחן העגול" – פורום הכולל את חברי הוועדה לקידום המתחמים – ועוד כמה עשרות תוכניות נמצאות בקנה. מדובר בסך הכל בתכנון של כמאה אלף יחידות דיור מדי שנה שהאוצר זוקף לזכותו. אלא שבמקביל הוצפה מערכת המשפט בעתירות נגד התוכניות; חלקן הגדול הונחו על שולחנו של בג"ץ.

בהחלטה ראשונה בעניין, שניתנה לפני כחודש, הורה שופט בית המשפט המחוזי אליהו בכר על "ביטול החלטת אישור תוכנית אפולוניה בהרצליה ועל השבתה לשולחן ותמ"ל". שבועיים קודם לכן הוציא יורם דנציגר, שופט בית המשפט העליון, צו על תנאי בעתירה שהגישו חקלאי "גידולי שדה הר חברון", המעבדים את השטחים שסביב אופקים. "לאחר שעיינתי בבקשה", כתב, "ראיתי לנכון ליתן צו ביניים שימנע המשך והשלמת הליכי התכנון עד להחלטה אחרת בעתירה".

נכון להיום חיים באופקים כ־28 אלף איש. נוכח הטענה כי שטח השיפוט של העיר אינו מאפשר את צמיחתה אושרו מספר הרחבות, וכיום היא משתרעת על כעשרת אלפים דונם. ב־2012 אושרה בדרום־מזרח העיר תוכנית בשם "אפיקי דמרי" – 1,400 יחידות דיור על כ־1,000 דונם שנלקחו מחקלאי הר חברון. ב־2016 אושרה תוכנית נוספת של 1,000 יחידות דיור על פני כ־500 מאות דונם בחורשת נוח. שני המתחמים מיותמים בינתיים, ולא נבנה עליהם דבר.

"מבחינה עניינית אין כל צורך בתוכנית", כתב עו"ד רון רוגין בעתירה בת 83 העמודים, שהגיש לבג"ץ בשמם של היישובים השיתופיים בית יתיר, מעון וכרמל, "כל־כולה נועדה לתפארת המליצה והסטטיסטיקה. ולאור העודף התכנוני העצום הקיים באופקים – עודף ללא ביקוש – אין גם שום סיכוי למימוש תוכנית זו בטווח הזמן הקצר והבינוני". לפי רוגין, שטח שיפוט העיר יכול להכיל בפיזור רחב אוכלוסייה בהיקף כפול מזו שגרה באופקים. רוגין מביא לדוגמה ערי פריפריה מקבילות בשטחן כמו נהריה, עם 57 אלף תושבים, ואת רמלה ולוד, עם 70 אלף תושבים כל אחת.

עיון בתוכנית גילה גם כי "תחת נורת החירום האדומה של 'משבר הדיור'", כפי שנכתב בעתירה, מופיע פרויקט יזמות מסחרי אדיר ממדים, בשטח של 85,500 מ"ר (יותר מקניון איילון, קניון הנגב והקריון גם יחד), ועוד כ־400 אלף מ"ר של תעסוקה. וכל זה בעיר שבה רחובות שלמים הם עיי חורבות של מפעלים נטושים, 600 דונם של שלדי בטון וקרעי ברזל, מרוצפים בפסולת בניין.

"גם אנחנו חיים כאן", אומר אורי זילברמן, "מבינים את מצוקת הדיור והצורך למצוא לה פתרון. לכן, לא רק שהסכמנו למסור את השטחים באפיקי דמרי ובחורשת נח, אלא שאפילו הצענו להעביר שטח נוסף ממערב לעיר, יותר מ־2,000 דונם – אבל למה שקורה כאן אין שום קשר למצוקת דיור".
שלום, אנחנו הקורבן

בניגוד לרוב ועדות התכנון, שבהן חברים נציגי ממשלה, שלטון מקומי ונציגי ציבור, בוותמ"ל רוב מוחלט לממשלה, דבר שהוציא לה שם של "חותמת גומי". בנוסף, על פי חוק ותמ"ל אי־אפשר לערער על החלטות הוועדה. יש ועדת משנה להתנגדויות, רק ש"מי ששומע את ההתנגדויות זה חוקר הממונה וממומן על ידי הוועדה", מסביר המתכנן אסף זנזורי, איש החברה להגנת הטבע. "והניסיון מלמד שמרבית ההתנגדויות שהוגשו נדחו, להוציא מקרים ספורים שבהם נעשו תיקונים קוסמטיים בלבד".



אז החקלאים נאבקים במקום היחיד שנותר להם, בג"ץ. לפי האתר "משמר התכנון", חלק לא מבוטל מתוכניות ותמ"ל נמצא בהליכים משפטיים; חלק – כמו אפולוניה בהרצליה, רמות מערב ורכס לבן בירושלים, וניר צבי בלוד – כבר בוטל בשל התנגדות רחבה של ארגונים ירוקים ואנשי אקדמיה.

דוגמה טובה למאבק שהצליח, ולאו דווקא במישור המשפטי, היא זו של חקלאי כפר ביאליק. שם הסיפור התחיל לפני כשנתיים. "התקשרתי לעופר פטרסבורג, כתב הנדל"ן של 'ידיעות אחרונות', כדי לספר לו על עוד הפקעה של כמה מאות דונם שלנו", מספר שלמה אברמוביץ', חבר בוועד הפעולה של המושב, "'אתה צוחק', הוא אמר לי. 'מחר יש שולחן עגול של ותמ"ל, הולכים לחסל את כפר ביאליק'. התקשרתי לידיד כהן, יו"ר ועד האגודה. 'אתה יודע משהו על זה?' שאלתי. 'לא', הוא אמר.

"נסענו לירושלים. כשהגענו למשרד האוצר, מצאנו שם את חברי הוועדה ואת ראשי הערים קריית־אתא וקריית־ביאליק יושבים על מפות ומחלקים את אדמות הכפר: מה שממזרח לכביש 22 הולך לקריית־אתא; מה שממערב הולך לקריית־ביאליק; והחממות של משתלת שפר – היי־טק חקלאי במלוא מובן המילה המשתרע על כמאה דונם – הולך להיות אגם נוי. 'ומי אתם?' הם שואלים אותנו. 'אנחנו מכפר ביאליק', השיב להם ידיד. 'אנחנו הקורבן שבכלל לא יודע מה הולך לקרות לו'. רק שם, מול המפות, הבנו שמדובר ב־16 אלף יחידות דיור שאמורות לקום על אלף דונם, מרבית השטח החקלאי של המושב, שטח שכולו מעובד".

"אנחנו לא סוחרי קרקעות", אמר כהן לוועדה, כשכמה מהחברים בה טענו שכל המאבק הוא רק על גודל הפיצוי. אחר כך הוסיף: "חלק מהאנשים שעומדים לפניכם שירתו בשייטת 13, ואם יהיה צורך, נשתמש במה שלמדנו שם". זו הייתה התבטאות בוטה, שאולי גם הפתיעה אותם", אומר כהן, לוחם שייטת לשעבר בעצמו, "אבל אני חושב שזה עזר להם להבין שלא מדובר בנדל"ניסטים, וכשאנחנו אומרים שלא נוותר, אנחנו מתכוונים לכך".

79 משפחות גרות בכפר. מושב ותיק, מסודר, טובל בירק. יש בו גם כמה וילות ענק, ובכפר מספרים שאנשי ותמ"ל אוהבים לצלם אותן כדי להוכיח שלא גרים כאן אנשים קשי יום, אלא חקלאים שעשו כסף טוב על האדמה שהמדינה החכירה להם. יש משתלות, רפתות, לולים, מטעים וגידולי שדה, וגם דור שלישי ורביעי של חקלאים. "לא הבן שלי", אומר עמוס פטיש בחלקת הגזר שלו. "אמרתי לו שבמדינה הזו, מי שיש לו שכל בראש, שיברח מחקלאות. אנחנו הרי אויבי הציבור".

חקלאי כפר ביאליק שכרו עורך דין ואת תמיר בן שחר, ממשרד צ'מנסקי־בן שחר, ממשרדי התכנון הגדולים בצפון, ואת אברמוביץ', יועץ אסטרטגי המתמחה בניהול משברים. "אנחנו לא מתווכחים עם הצורך, אנחנו מתווכחים עם הפתרון", אמרו, ובעתירה שהגישו לבג"ץ הציגו אלטרנטיבה בשטחים הפנויים בתוך הערים: 16 אלף יחידות דיור, כולל שטחים ירוקים ומוסדות ציבור, וכל זה בלי שהקבלנים יעלו להם על דונם אחד מעבר לאלף הדונמים שכבר העבירו בשנים האחרונות, שעל רובם לא נבנה דבר.

במקביל, ניהלו משא ומתן עם יעקב פרץ, ראש עיריית קריית־אתא, במאמץ להגיע להסדר ולשמור על יחסים טובים עם השכנים. לאחר חודשים ארוכים, על בסיס עבודת התכנון של בן־שחר, הגיעו להסדר כתוב שעל פיו במשך 25 השנים הקרובות הם ימשיכו לעבד את האדמות, ובפרק הזמן הזה תמצה קריית־אתא את כל שאר אפשרויות הפיתוח. ההסכם הוגש לאישור ותמ"ל ממש בימים אלה. וכל עוד אין אישור, הם לא מתכוונים למשוך את העתירה מבג"ץ.

מצידי תבואו עם שקי שינה

"אנחנו לא קמים בבוקר ויוזמים תכנון לפי מצב הרוח", אומר עדיאל שמרון, מנהל רשות מקרקעי ישראל. "אנחנו מנסים למנוע את המשבר בדיור ויוצרים מלאי תכנוני כדי להדביק את הביקוש. רק לאחרונה התפרסם מחקר שאומר שבישראל צריך 80 אלף יחידות דיור בשנה: זה אומר תכנון של 160 אלף יחידות, כי חלק ייפלו בדרך ולא ייצאו לפועל. לא ברורה לי הביקורת. כל אחד מסכים שאין ברירה, אבל שלא ייבנו אצלו".

שייבנו אצלו, אבל תוך בחינת האלטרנטיבות. מה ההיגיון להפקיע היום אלפי דונמים של חקלאות לטובת בנייה שתצא לפועל עוד עשרות שנים?
"כי התכנון הוא לא מהיום למחר. ואם את שואלת אם נכון לקחת את אדמות כפר ביאליק, אז התשובה שלי היא כן. בסופו של דבר, מקומות כמו כפר ביאליק, מגשימים, כפר ביל"ו, גני יהודה ואחרים ייבלעו על ידי הערים שמסביב, בדיוק כמו שכפר אז"ר הוא כבר חלק מרמת־גן. אז יכול להיות שמשפחות של חקלאים ייפגעו, ולא תמיד האלטרנטיבות הן מושלמות, אבל אנחנו נתכנן ונפתח גם במחיר הפגיעה במושבים עד לחיסולם המלא. אין מה לעשות, המדינה גדלה".

ובכל זאת, בכפר ביאליק הלכתם על הסדר.

"כי מנסים לאזן את האינטרסים. ובסופו של דבר, זה עניין של כסף, ואנחנו מנהלים כספי ציבור".

החקלאים הם לא חלק מהציבור?

"חלק מסוים. ואני לא חושב שמישהו צריך ללמד אותי איך אופקים תתפתח למשל. אנשים קיבלו קרקע לגדל עליה חיטה, ועכשיו הם חייבים להשיב אותה".

אתה מוטרד מהעתירות?

"כן, אבל אנחנו לא נירתע. לא נגיע למדפי תכנון ריקים. אם מחר תהיה עלייה מטורפת מדרום אמריקה, אז אני אגיד 'חכו שלוש שנים כי אני צריך להתחיל לתכנן?' מדובר באינטרסים צרים, ברובם לא ענייניים, ואנחנו מאמינים שבתי המשפט ידחו את העתירות. אז נכון, לא כולם ירוויחו, אבל אני לא יכול לעבוד לפי 'משמר התכנון', שמפיל את תוכנית מורדות רמות כי יש שם עדר של 15 צבאים".

"אנחנו לא אומרים 'לא'. אנחנו אומרים, תעשו, תבנו, אבל תסתכלו סביב", אומר אורי עצמון, חקלאי בן 84 מכפר סירקין. "הקימו גוף והעמידו בראשו אנשים שמבחינתם החקלאים, או כל מי שמבקר את התוכנית, הם לא שותפים – הם מטרד שיש להעיף מהדרך. בכנס האחרון של המועצות האזוריות הופיע אביגדור יצחקי, שכחלון מינה אותו שיעמוד בראש הפרויקט, וטען שהחקלאים תמיד הוזמנו לשולחן העגול וקיבלו את כל הפרטים. אמרתי לו שהוא משקר. שברוב המקרים איזה שטינקר סיפר לנו שיש דיון, וכשכבר הגענו לדיון כזה, אחרי שנודע לנו עליו יום לפני, אמרו לנו שלא מעניין לשמוע אותנו. אז הוא אמר שאני שקרן, אני אמרתי שאפשר לבדוק את הדברים, והוא הורה להוציא אותי מהאולם.

"באותו כנס, כשראש עיריית פתח־תקווה אמר שלא יחתום על תוכנית פיתוח בלי פתרון תחבורתי, יצחקי אמר שראש עיר שלא יבנה איפה ש'אנחנו נרצה', לא יהיה ראש עיר. כשאמרו לו שכבר היום במקומות האלה יש פקקים בלתי נסבלים, ושלהגיע מצומת כפר סירקין לתל־אביב לוקח יותר זמן מאשר מירושלים – הוא אמר שזה לא מעניין אותו, שהוא בונה יחידות דיור, לא כבישים. 'מצידי', הוא אמר, 'תצאו ביום ראשון לעבודה עם שקי שינה, תשנו במשרדים ותחזרו הביתה ביום חמישי'. זו התייחסות? זו תשובה אחראית, תכנונית? כשיצחקי סיפר שם שהיה מג"ד בצבא, אמרתי לו, 'אני הייתי מח"ט מילואים בשריון, ואני מתבייש שאיש כמוך פיקד על חיילים. מפקד צריך לראות את האנשים שמתחתיו, לא להוריד פקודות'".

"זו הייתה רק מטאפורה", אומר יצחקי. "אף אחד לא מתכוון שהם ישנו בשקי שינה, אבל צריך להבין שאין לנו פתרון קסם לפקקים".
אז אולי צריך להאט את הקצב, לדאוג במקביל לתשתיות?

"אנחנו יושבים על המדוכה ימים ולילות. אנחנו בונים היכן שאפשר כי אין ברירה אחרת. ב־2016 נולדו כאן 190 אלף תינוקות, והאחריות היא עליי: אני צריך לקבל החלטות כדי שלאנשים יהיה איפה לגור".

ובתוך כך לאיים על ראשי ערים?

"מה שאני אמרתי היה שראש עיר שמזגזג זה ראש עיר שהציבור לא יבחר בו. הוותמ"ל הוקם בעקבות משבר הדיור, לנוכח עליית המחירים בסדרי גודל של 100 אחוז במשך שמונה שנים, ומתוך הנחת עבודה שאין מספיק דירות. זה אולי לא נוח, אבל עם כל הכבוד לחקלאים, או לראשי ערים אלה ואחרים, ותמ"ל העלה אותנו לסדרי גודל של תכנון שלא היינו מגיעים אליהם בעבודה רגילה".

אתה מכיר את בג"ץ אופקים?

"מכיר וכופר בכל הדברים שנאמרים שם. ותמ"ל הוא כלי תכנוני שנוצר על פי חוק. אין מצב שאין דיאלוג בישיבות הוותמ"ל, לא מעלים דבר לדיון בלי השולחן העגול, בלי לדון בכל ההיבטים. מצד אחד שואלים אותנו, למה אנחנו מצופפים את האוכלוסייה במגדלים, למה אנחנו לא בונים בנגב; מצד שני, שואלים למה אנחנו כן בונים בנגב. אנחנו עושים הכל כדי לבנות בתים לזוגות צעירים, ועם כל הכבוד, אם צריך אנחנו ניקח אדמות מחקלאים – כן, גם לקניונים, מה רע בקניונים? – אחרי שהכל ייבדק וייבחן בשבע עיניים".

ובכל זאת, פסק הדין באפולוניה החזיר את התוכנית לנקודת ההתחלה שלה.

"השטח באפולוניה לא קשור לקרקע חקלאית. זה קשור לניקוי הקרקע, ורק לאחרונה קיבלנו את האישורים לכך".
מה שהיה צריך לעשות קודם להגשת התוכנית.

"אז זה ייעשה עכשיו. אנחנו פתוחים ללמוד. כחלון ואני ביקרנו בכפר ביאליק; חלק מהטענות נשמעו לנו צודקות, והגענו לסיכום של הדברים עם ראש עיריית קריית־אתא, ועם מועצה אזורית זבולון".

אחרי שהחקלאים מימנו על חשבונם תוכנית אלטרנטיבית, מה גם שהם לא משכו את הבג"ץ שהגישו.

"בשביל זה יש פרקליטות, ובכל מקרה אנחנו מנסים לקיים דיאלוג עד כמה שניתן. על כל מושב שמתנגד יש מושבים רבים שהגענו איתם להסדר בהסכמה".

"יישוב שנמצא במצב כלכלי קשה יכול לראות בתוכנית הזדמנות לשיפור במצבו", אומר המתכנן דודי רוסו, ששימש בתפקידים שונים ברשות מקרקעי ישראל והיום עובד כיועץ פרטי ליישובים הנמצאים במשא ומתן עם הרשות. נכון להיום הוא מטפל בכ־15 יישובים שמוכנים לבדוק את ההצעה שוותמ"ל מניח בפניהם, כמו למשל, המושב בן זכאי. "לקחו ממנו 820 דונם מתוך 3,000, קרקע לא מעובדת אינטנסיבית, תמורת כשמונה מיליון שקל לפני מס. המושב ראה בזה הזדמנות חד־פעמית לשפר את מצבו הכלכלי", אומר רוסו.

"לא כל היישובים הם מקשה אחת, לא כל התוכניות הן באותו היקף, ויש גם הבדל בין השבה של שטחי פלחה לבין ויתור על מטעים או חממות. מה גם שהיום, בניגוד לעבר, המגמה היא ללכת לקראת החקלאים בהיקף הפיצויים – 6,000 שקל לדונם שטחי בעל, 12 אלף לשלחין, 30 אלף למטעים, ובנוסף לכך שורה של הטבות למי שמשתף פעולה ומקדם את ההסדר. אף אחד לא בוחר להיכנס לאירוע הזה, אבל יש הבנה שמרגע שנכנסת לוותמ"ל, הסיכויים לשנות את רוע הגזירה הם לא גדולים".

ההליכים המשפטיים רק החלו.

"זה נכון, אבל צריך לזכור לשם מה הוקם ותמ"ל. זה פרויקט לאומי שבא לזרז את תפוקת המכונה שיוצרת יחידות דיור. מה גם שמסלול ארוך, עם הרבה ועדות ותהליכים ממושכים, הוא לא ערובה לאיכות התכנון".

צו הריסה לחקלאות

"אנחנו לא מתנגדים לפרויקט, אנחנו מתנגדים להיסטריה", אומר דודו קוכמן, מזכ"ל כפרי האיחוד החקלאי, "מתנגדים לפיתוח־כיסוח שמוביל כחלון, שבא לפתור בפניקה תכנונית בעיה שלא טופלה במשך עשרות שנים, תוך פגיעה בחקלאים המעבדים את אדמותיהם עוד קודם שהמדינה קמה. מתוך כ־60 יישובים שנכנסו לוותמ"ל אין אפילו עשרה יישובים שמוכנים ללכת על התוכנית. בוותמ"ל מדברים על 'רדיפת הבצע של החקלאים' אבל מוכנים, במקרה הטוב, לשלם למושב 50 אלף שקלים לדונם, לפני המסים, וזה כשלוקחים לחקלאים את הפרנסה בלי להציע להם אלטרנטיבה. מה יעשו החקלאים האלה, יהפכו מנתחי מוח?

"חוץ מזה למאבק מגויסים גם ארגונים ירוקים, ארגון המתכננים ואנשי אקדמיה שאין להם אינטרס כספי, כמו פרופ' ארנון סופר, שהגדיר את הפרויקט כאסון לאומי".

גלעד אלטמן, יו"ר עמותת "אדמתי", הנאבקת על הזכויות בקרקע החקלאית מוסיף: "רוצים לייצר לפוליטיקאים מראית עין של עשרות אלפי יחידות דיור על הנייר כדי שהם יוכלו להתהדר בהן, אבל ברגע האמת יתברר שרק מעט מהן ייצאו לפועל. כשאת המטע שנעקר, את החממות שנהרסו, את שדות הגזר והתירס כבר אי־אפשר יהיה לשקם. לא רוצים תכנון לטווח ארוך? בסדר, מקובל עלינו, אבל הפתרון הוא לא ותמ"ל, שמתנהל כמו פיל בחנות חרסינה".

"הדרך שהממשלה בחרה עשויה אולי לפתור זמנית בעיה אחת, אך תייצר תופעות לוואי הרסניות למרחב הכפרי", מוסיף עמיר ריטוב, יו"ר מרכז המועצות האזוריות בישראל וראש מועצת לב השרון. "הפתרון של תכנון ובינוי שכונות על קרקע חקלאית פורייה, הוא צו הריסה לחקלאות הישראלית. מנגד יינזקו הערים כתוצאה מבנייה מסיבית ולא אחראית בשוליהן, תוך הזנחת מרכזי הערים והכל בתכנון לקוי של תשתיות, מבנים ותחבורה. זו תהיה בכייה לדורות".
אריאל יוצר, יו"ר ותמ"ל: "אפשר להתווכח על המידתיות, אבל בסופו של יום, התכנון בנוי על אלטרנטיבות. אז יש גם התחדשות עירונית ויש גם תכנון על קרקע פנויה".

קרקע חקלאית היא פנויה מבחינתכם?

"כן, גם קרקע חקלאית. כל קרקע שאין עליה דירות".

אתם מוטרדים מריבוי הבג"צים?

"אנחנו לא מוטרדים מהטענות לגופן. יש לנו תשובות סדורות. אני לא חושב שיש משהו פסול במה שאנחנו עושים. מי שרואה עצמו נפגע צועק חזק, אבל אנחנו רואים את כל שולחן העבודה".

במושבים נערכים למאבק ממושך, "שלא ייגמר מחר", לדברי כהן מכפר ביאליק. "אנחנו מנהלים את המלחמה", אומר ערן הילברון ממושב מגשימים, המעבד מאות דונמים של מטעים ועל פי התוכנית אמור להישאר עם כמה עשרות בלבד, "אבל אני קם כל בוקר ויוצא לשטח, מברך על הגשם שירד, מתפלל לגשמים שיבואו. בשבילי זו דרך חיים. אני אומר לעצים בוקר טוב וערב טוב, מתמודד עם שורה ענקית של בעיות ואוהב את זה.

"ומי שחושב שכל המאבק הוא רק על כסף, לא ראה את צבעי השלכת של עצי האפרסמונים, את הפריחה המרהיבה של מטעי האפרסקים. זה לא חשבון הבנק שמטריד אותנו, זה אורח החיים שלי, זו הציונות, ואני נאבק כדי להגן עליהם".

arielaringel@walla.com