ינו
17
נכתב על ידי:
דוד אגמון
17/01/2010 10:50
סיפורו של מושב גן חיים הוא בעצם סיפורה של כל ההתיישבות העובדת של טרם קום המדינה . אולי זהו מקור החשש והקשיים הגדולים שהמנהל והקק"ל מערימים על המושבים והקיבוצים התובעים את זכויותיהם על הקרקע.
בשנת 1935 , כשפועלי פרדסי "גן חיים" פוטרו מעבודתם, החליט מנהל העבודה מטעם הבעלים לפצותם במקום בכסף- בחלקות אדמה שעמדו בשיממונן . מדובר באדמה שנקנתה בכסף מלא מערביי הסביבה ושיועדה מלכתחילה לנטיעה ( שמשום מה לא בוצעה ) כמו כל פרדסי גן חיים מכספי תורמים - יהודים קנדים ואמריקאים .
חלקת האדמה שיועדה לכל פועל שפוטר, הייתה בגודל של כ- 7 דונם. הפועלים המפוטרים התיישבו על הקרקע, החלו בקידוח באר מים, ומשאלה נמצאו החלו ברישות החלקות בצנרת והפכו לחקלאים לכל דבר ועניין. בצד גידולי ירקות שהחלו לרפד את הקרקע, צצו לולים, ופה ושם הופיע עז אחת או שתיים ואף פרות לחלב וכך במשך כעשר שנים, חרקו שיניים, עמלו בפרך, שלמו חובות על השקעות שעשו במשקים ועל הבתים שהחלו בבנייתם.
משגברה הדרישה להגדלת התוצרת החקלאית ( מלחמת העולם השנייה ) וחלקת אדמה של 7 דונם לא הספיקה להרחבת היצור , גדל הלחץ מצד המתיישבים על המוסדות המיישבים להגדלת שטח הנחלה. קרן הקיימת "נעתרה" לבסוף והעמידה לרשות המושבניקים תוספת קרקע להשלמת יחידה משקית בת 22 עד 24 דונם. אך אליה וקוץ בה. היא התנתה זאת ברישום החלקה כולה על שם הקק"ל.
זהו התרגיל – המסריח אם תרצו- שעשתה קק"ל למתיישבים , שעליו אנחנו משלמים עד היום .
הפועלים התמימים, האידיאליסטים, שמחו שמחה גדולה על שסוף סוף זכו להגדלת יחידת הקרקע, ולא נתנו דעתם לכך שבהזדמנות חגיגית זו נגזלה מהם "כבשת הרש" – אותה חלקת אדמה שרכשו בכסף מלא 10 שנים קודם לכן מכספי הפיצויים על שנות עבודה מפרכת בפרדסי גן חיים. אפשר לומר שבעצם נלקחה מהם אדמה פרטית ( כמו זו הקיימת כיום בפרדסי גן חיים ) והעברה לרשות הקק"ל - אח"כ למנהל מקרקעי ישראל – והותירה אותם מופלים לרעה מול בעלי קרקעות פרטיות אחרים,שהרפורמה במנהל מקרקעי ישראל היום מאפשרת להם רישום הקרקע על שמם והנכסים שעליה יהיו בבעלותם המלאה.
אם יש היגיון כלשהו בטענות הקק"ל – היום המינהל- כלפי המושב /ים הוא יכול להיות אך ורק לגבי האדמות שלאחר מלחמת השחרור - שערביי הסביבה הותירו בבריחתם - שינו את מעמדן לאדמות הרכוש הנטוש ובשלב מאוחר יותר הפכו לאדמות מדינה. מהן - אלה שבסביבות גן חיים- הוקצו בשנות ה- 50 משקים לעולים שהגיעו לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה מאירופה והיוו את הרחבת המושב.
זו צריכה בעצם להיות הדרישה האולטימטיבית של עמותת אדמתי. חלקות אלה מאותרות וידועות עליהם נבנה המשק ובית המגורים – הגרעין ושורשו של המשק , להבדיל מחלקות ב' ו- ג' שהינן חלקות המוחכרות בחכירה שנייה . ראשונה לאגודה וממנה לחקלאי – המושבניק.
ועל כן, את כל יפי הנפש , המדברים בשם "צדק חלוקתי", ו"הקשת המזרחית" וכל שאר המתחסדים למיניהם, הדורשים להשוות, אני שואל. להשוות מה ? את העמל והזיעה שהשקיעו ראשוני המתיישבים , שהכשירו את הקרקע לקליטתם של מיליונים שבאו מאוחר יותר אל תשתיות מוכנות ואל נפש חפצה לקליטה. היש צדק כלשהו בהתעלמותם מהתרומה של אותם מושבניקים וקיבוצניקים שהיו חלוצים לפני המחנה .
הייתי אז ילד קטן, ולא אשכח לעולם את בכיה של אימי ונדודי השינה של אבי שלא ידעו מאין יכסו את חובם לבנק , שכבר אז ידע לעמוד בתקיפות על דרישותיו להחזרי חובות.
גדלתי, על השכמה מוקדמת לעבודות המשק טרם הליכה לבית ספר , וחזרה מבית הספר הישר אל עבודות בחצר , ועד שעות לילה מאוחרות לאורה של עששית נפט , מיון וסידור ירקות ואריזתם "בבוקסות" ( ארגזים ) למשלוח עם בוקר לתנובה. האין לכל אלה מחיר כלשהו בעולם חומרני כמו שלנו היום ?
כיצד אפשר לכמת כל אלה, כיצד ניתן לתמצת תוחלת חיים שלמה, לדרישה בשם צדק חלוקתי ולהשוות את חיי המתיישבים הראשונים לאחרונים בַּשׁם הנישא לשווא - שוויון. גם מבעלי הנכסים בעיר ובעלי החברות הגדולות נדרשת אותה השוואה ?
דוד אגמון
מושב גן חיים